סיפור חיים

רחלה נולדה ב – 15 מרץ 1960 ט"ז אדר תש"ך יום שלישי ב – 14:00 אחה"צ (שושן פורים). באותה תקופה גרו הוריה שלומית ואברהם ליכטר ברח' הראשונים פתח תקווה בדירה צנועה בת 2 חדרים בקומה 3 בבית משותף. ביום הלידה אמה שלומית עוד התהלכה במסדרונות בביה"ח בלינסון מקום עבודתה ועבדה כשהיא בהריון מתקדם. בשעות לפני הצהריים הוכנסה לחדר לידה ובשעה טובה ילדה את בתה.

רחלה היא הבכורה במשפחה. ההורים חיפשו לה שם, חשבו על שם חדש אחר כמו דגנית, הדר, סביון. הוריו של אברהם בקשו משלומית ואברהם שהילדה שתקרא רחל על שם אחותו של הסבא חיים שאותה הוא אהב מאד. רחל נרצחה על ידי הנאצים בפוגרום שנעשה ליהודים בעיר דובנו בפולין. מאחר והשם רחל כבר ישנו במשפחה (אחותו של אברהם נקראת רחל ע"ש הסבתא) החליטו ההורים לקרוא לילדתם רחלה (כבשה בוגרת) שהוא קרוב לשם רחל. ואכן כשמה כן היא. בדיעבד ברבות השנים הוכיחה שהיא בוגרת, עוד כשהייתה ילדה ונערה צעירה הייתה בוגרת ברוחה מרוב בני גילה.

כבת בכורה, שלומית ידעה להלביש אותה בשמלות ובלבוש אחר שהיא עצמה תפרה לה. היא הייתה המלכה בבית. מכל דבר ידעה האם שלומית ליצור איזה לבוש איזה כתר על הראש וליפות את הבת הבכורה.

 כבר בגיל שנה וחצי לקחו הוריה את ילדתם רחלה לפעוטון שליד ביה"ח בלינסון. משאירים את הילדה בפעוטון וממהרים לעבודה בבית החולים. כך יום יום נסעו באוטובוס משאירים את רחלה ואחרי העבודה חוזרים איתה הביתה.

בחייה של רחלה היו כמה צמתים שבהם היא ניסתה להגשים את עצמה. צומת אחד תקופת הלימודים ביסודי ובתיכון שהם מסלול לימודים קבוע וסדר לימודים רגיל של תלמיד בבית ספר בישראל. הליכה לבית הספר לומדים משננים וחוזרים ולומדים. רחלה הייתה תלמידה טובה, תלמידה ששקדה על לימודיה והצטיינה בעיקר בשעורי מלאכת האמנות. היה לה חוש לאסתטיקה, ליצירה ולאמנות. רחלה אהבה להלביש את בובותיה בבגדים שחלקם תפרה יחד עם אמה. היא נהגה עד גיל 10 בערך לשחק עם הבובות יחד עם חברתה יפעת שגרה באותו בית מגורים. הן היו מסתגרות בחדרה ומעבירות את הזמן במשחק משפחתי עם הבובות, מלבישות מפשיטות ומסרקות אותן כאילו הן משפחה.

עם התבגרותה הצטרפה רחלה  לתנועת הצופים.חברותיה היו בעיקר בני כיתתה. הצופים היה מקום ליצירת חברות וקשרים. היו יוצאות ומבלות ביחד. בצופים קבלה רחלה תחושת אחריות ומעורבות חברתית יותר בציבור ובקהילה שהתבטא בהתנדבות לטובת החברה והקהילה. השכבה שלה ורחלה עימם היו מבקרות בבתי חולים על מנת לעודד ולתמוך באנשים. בימי שישי לקראת בוא השבת היו מחלקות עוגיות שהמשפחות היו אופות או באות לעודד את החולים. במסגרת הצופים ראו חשיבות רבה בדמות האדם לא רק בזה שהוא אדם אלא גם בזהותו היהודית. מעגל החיים, ארון הספרים, ערכים יהודים ומועדים וחגים יהודיים.

גם בבית היה חינוך של שמירת המסורת היהודית והקניית ערכים יהודיים לילדים. בימי שישי נהוג היה לקבל את השבת ולברך את המסובים ולהודות לבורא עולם על אשר העניק ונתן לבריאות ואושר המשפחה.בימי חג ומועד או שבת יש והמשפחה הייתה מסובה סביב שולחנם של סבא חיים וסבתא גולדה או אצל סבא שלמה וסבתא מלכה. (שהם ההורים של האמה שלומית). רחלה כשהתבגרה, ואחר כך בהיותה בעלת משפחה וילדים כל זה בא לידי ביטוי בחינוך שהקנתה לילדיה ובמתן  להם ערכים יהודיים מוסריים וחיוביים.

עם הזמן נולדו לרחלה שני אחים, יואב ושלומי ומקום המגורים היה צר מלהכיל את כל המשפחה ואז נדדה המשפחה מדירה של שני חדרים לדירה של שלושה ואח"כ לדירה מרווחת יותר של ארבעה חדרים. בתקופת המעבר לדירה הגדולה רחלה כבר הייתה יותר בוגרת והיא מצאה לה זמן לעבוד וגם ללמוד. היא עבדה כמלצרית במסעדה או כמוכרת בחנות בגדים. זה התאים לה, יש שכר למאמץ ובשכר שקבלה רכשה לעצמה בגדים ואפשרות לצאת לבלות וליהנות. רחלה הייתה מאד רציונאלית. האירועים השונים והתחושות לא סחפו אותה לדרך צדדית, היא לא איבדה שליטה על הבחירות שלה וזה הצליח לה. סיום בי"ס תיכון היקנה לה חופש ודרור מעול השינונים והלימודים.

צומת אחר בחייה הייתה תקופת הצבא. רחלה גויסה לצבא ושירתה בחיל חימוש כמזכירה במפקדת החייל. ישראל באותו זמן של אחרי מלחמת ששת הימים שלטה על כל מרחבי יהודה ושומרון וחבל סיני.המרחבים שישראל שלטה בהם היו עצומים וכך גם בדברים שבאו לידי ביטוי בצרכים של צ.ה.ל. רחלה שותפה במפקדה של החייל לצרכים ולתביעות האלו והיא רותקה למפקדה ולמפקדיה בסיורים במרחבי סיני אם זה בביר גפגפה או בשארם-אשיך או במקום אחר ביהודה ושומרון. תקופה זאת ששירתה בצבא היה לה שירות מרתק, מעניין ומאתגר. לקראת השחרור הוצע לה לחתום על קבע והיא הסכימה ושירתה עוד כשנה בצבא הקבע.

 אי אפשר שלא להתייחס לכך שרחלה הינה בחורה יפה ומושכת. חבריה בחורות ובחורים שהיו עוד מתקופת הצבא או ביה"ס יוצאים ומבלים ביחד ומטבע הדברים היו נוצרים קשרים יותר הדוקים עם מישהו מהם לעומת האחרים.הבילויים היו נסיעות וטיולים בארץ, יציאה ובילוי במועדונים, בתי קולנוע ובילוי אצל חברים בבית. כאן כבר מגיעים ההתאהבויות ומתחילים להכיר ולצאת ולחשוב על החיים .זאת מתחילה הדרך לפגישה עם החיים. עד עכשיו המציאות הכתיבה לה את החיים מעכשיו החיים מכתיבים לה את המציאות. עוד בהיותה בבית הספר ישבו הבנים ובמבטים ראשונים בהסתר העבירו פתקאות קרועות מפינות מחברות לבנות, זה היה עוד לפני תקופת האס אמ אסים. הייתה מין ביישנות ראשונית. עכשיו רחלה נצמדת לפני מפתן החיים וצריכה להחליט מה עושים ולאן הולכים לאוניברסיטה או לאמריקה. באותה תקופה אמיר גורודנז'יק  היה החבר שלה, היו לו שאיפות גדולות כמו החיים עצמם. הוא רצה לנסוע לאמריקה ארץ כל האפשרויות ושכנע אותה לבוא עמו לאמריקה. היה זה בתחילה טיול מחוף לחוף של זוג חברים צעירים  שנהנו מכל מה שאמריקה יכולה לתת. הם טיילו במשך כמה שבועות במכונית שרכשו. יש והיו ישנים בה או מצטופפים במוטל בכדי להימלט מהקור או החום שהיה פוקד אותם. הם טעמו מהם החיים באמריקה. וכמו שאמר אותו חכם "עדיין לא גיליתי את טעם החיים ,אבל הבנתי שהחיים עצמם הם ההזדמנות שיש כדי לגלות אותו".אמירי רצה לגלות באמריקה את טעם החיים והציע לרחלה להישאר איתו באמריקה. רחלה סירבה בתחילה וחזרה לישראל. אמירי הציף אותה במכתבים מלאי געגוע ובטלפונים שבלעדיה הוא אינו יכול. רחלה לא עמדה בפיתויים האלה והשאר זה היסטוריה ותחילתם של חיים משותפים באמריקה.

 אחרי חתונתם של רחלה ואמירי שנערכה באולם אירועים בהשתתפות חברים, ידידים בני משפחה והורי הזוג הצעיר, התחילו רחלה ואמירי לבנות את החיים החדשים כזוג נשוי. אמירי שזו תחילת דרכו בארץ חדשה נכנס כשותף בעסק עם אחיו הגדול קובי ובהמשך הזמן "ראה כי זה טוב" ודרכו צלחה החליט להקים עסק משלו. רחלה פילסה את דרכה כתומכת באמירי בפרנסה ובקיום הפיזי במקום החדש ויצאה לעבודה באשר יכלה, אם זה כמוכרת בחנות ובהמשך כמנהלת מכירות בחנות גדולה.ראשית דרכה בארץ זרה לא היה קל, נכון שהיה לה את אמירי כעזר ותומך אבל המעבר המהיר מהחממה, המשפחה התומכת למקום זר היה קשה. כדי להתגבר על הקשיים הקיומיים רחלה ואמירי ראו הצלחה בעבודתם והרחיבו את ביתם והגדילו אותו. כדי להתגבר על הקשיים רגשיים נפשיים התחילו להרחיב את מעגל חבריהם ורחשו לעצמם שם של מארחים ומכניסי אורחים.

ברבות הימים המשפחה גדלה והתרחבה עם היוולדם של הילדים יונתן, ליאת ודניאל. ההורים רחלה ואמיר שמו את הדגש על חינוכם של הילדים להיות מאושרים, ממושמעים ,לתמוך בהם בעת מצוקה, להקשיב להם ולכוון אותם בדרך הנכונה, ליצור סמכות הורית וכמובן רחלה לא פסלה שילוב של קריירה וגידול ילדים. היא לא הזניחה את החלום שלה להתפתח בתחום האמנות, היא ראתה בזה כמשאב לקיום המשפחה ולהתפתחותה האישית. היא החליטה להתחיל את צעדיה בלימודי אמנות ועיצוב תכשיטים. בביה"ס הגבוה לאמנות רכשה השכלה וידע באמנות התכשיטים ובעיצובם. שילוב של קרירה וגידול ילדים ליוו אותה גם בסיום לימודיה ובפנייתה לפיתוח קרירה עצמאית בעיסוק בתכשיטים. רחלה פיתחה קולקציה של תכשיטים שהיו בסגנון האופייני לעיצוב של עצמה ומכרה אותם לחנויות או בשווקים שהקימה עם שותפתה חנה. העיסוק בעיצוב תכשיטים באו לידי ביטוי לא רק בעיצוב עצמו אלא גם בחוויה של היצירה. היא ידעה לנצל היטב את כישוריה, קשריה ושאיפותיה. היא עבדה באלמנטים העשויים מזהב, כסף, ענבר, פליז וחומרים אחרים כאשר הושם דגש על חיבורים בין חלקי התכשיט. יונתן, ליאת ודניאל סיימו את לימודיהם האלמנטריים וכל אחד בהתאם לגילו התחילו בלימודים אקדמיים בתחום האמנות. ההורים היו תמיד לצידם בתמיכה, בעידוד ובעזרה שהעניקו להם לאורך כל הדרך.

באופייה ידעה רחלה להתחבר אל אנשים ולהתיידד עמם מבחינה רגשית וחברותית. החברות היתה בעיניה ערך עליון ובשביל ליצור חברות צריך לדעת איך, ורחלה ידעה. היא ידעה שבשביל ליצור חברות צריך להעניק וכאשר אתה מעניק אתה מקבל.הנתינה שקבלה בחזרה היה החיוך, האהבה, תשומת הלב והתודה. רחלה הייתה כזאת היא ידעה לתת ולהעניק לאחר.בתחילה הצטרפה לחוג ידידות שתמכו באנשים ועזרו לנזקקים. חברותיה יודעות לספר שהייתה פוקדת את הנשים החולות וסועדת אותם הן בהיותם בבית חולים או בביתם,לא חוסכת מזמנה ומכוחה לפקוד אותם ולתמוך בהם. עם הזמן הייתה מגיעה גם לנשים ולחברות אחרות ששמעה על מצוקתם והייתה סועדת אותם. גם במותה ידעה לתת ולהעניק. רחלה  תרמה את כליותיה והכבד לנזקקים לתרומת אברים.

רחלה נספתה בתאונת דרכים על ידי נהגת בהולכה לתומה על המדרכה כשהיא בת  52 שנים. ביום ט"ו כסלו תשע"ב . 11 דצמבר 2011 .

יהי זכרה ברוך.

כתב : אברהם אבי רחלה.